עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
בלוג קולנוע של המוח
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

שטיסל פרק 1

23/06/2013 11:00
sason
שטיסל אלון זינגמן
שטיסל. אלון זינגמן. זקנים מודבקים. למה?
עולם דתי/חרדי כאשר איננו פולקלור וסטריוטיפ גס הוא משום מה מעובד מיד לעדינות ושובבות נוסח פרנסואה טריפו. האם ההסתכלות של החילונים (שהרי הצצה זו נעשת ע"י צוות חילוני עבור קהל חילוני) על החרדים הנה הסתכלות רומנטית?. ואכן, סיפור אהבה אסור ומתקתק בין מיכאל אלוני (ללא זקן מודבק - יש!! אגב יכל לגדל עוד) ואיילת זורר (פאה מרושלת - אבל מביני עניין, יודעים שכך הדבר למעמדה), הכל ברמיזות ואנדרטון נוטף סקס. קצת ראינו מזה בסדרה "מרחק נגיעה", הבימוי של זינגמן טוב מזה של רוני ניניו (במאי "מרחק נגיעה"), אך איננו ממריא (לפחות בפרק הראשון) ובתחושה הכללית די פרווה. לכן נותרת האטרקציה היחידה הקהילה החרדית במאה שערים, שאגב אנו רואים ממנה רק הבלחות קטנות, שילוב של המקום והטיפוסים האותנטים (ביטים וניצבים שרובם יוצאים בשאלה). דב גליקמן מוגזם וקולני לחרדי, ביחד עם הדבקת זקן מוגזמת. פאוזה קטנה לעניין הזקנים: להפקות ישראליות שעושים סרטי דוסים, לא מספיק שהשחקנים המלומדים איננם בקאים בדקויות העולם החרדי והמחוות הרגעיות שלהם מאיזה יועץ דת שהיה על הסט נראים לרוב כבדיחה, הזקן המודבק הוא אסון, באותה נשימה אומר שסבלתי אנושות מחיים שריר במשחקו ומזקנו המודבק ב"למלא את החלל". כשבעלי הזקן המודבק מדברים או אוכלים או פוצחים בריקודים הזקן מקפץ כאילו מט ליפול כמו בסרט בי מובי זול, למה השחקנים לא יכולים להיות רצינים עד כדי כך ופשוט לגדל זקן, אם למיכאל אלוני זה היה חשוב למה זה לא היה חשוב לדב גליקמן (ואל תמכרו לי את הלוז שלו בתיאטרון כתירוץ). לגביי המשחק של גליקמן, הוא מדויק, משעשע, אנושי, אבל לא מבטנו של חסיד (כמו שרשמתי משחק בוטה לחרדי, שענווה וצניעות בראש פרמידת האישיות, לפחות על פני השטח), לא הניגון שבשפתו ולא ההליכות נכונות. הצומת לב שאני מקדיש לדיוק בעיצוב העולם נובע מעצם העובדה שההפקה אכן הלכה עם עיצוב עולם זה עד הסוף (לא מספיק לטעמי), ומה שבאמת מעניין בסדרה הפשוטה, פשוטה מידי לבסוף ולצערי, היא רק ההצצה לעולם לא מוכר. ובטרימינולוגיה טלוויזיונית, כי הרי לשם כך נוצר מוצר זה, זיקוק הסטריוטיפ עבור הצופה הטיפש, שבצורתו האינטיליגנטית הוא צופה בנשיונל גאוגרפיק. במקרה שלנו "החיות" הם ממאה שערים. הצילום של רואי רוט מוקפד אך כמו הבימוי (ואולי בגלל הבימוי) חסר מעוף ולא נושא ריגוש או בשורה.
בשורה התחתונה שטיסל חביב מינוס, לא חובה!
מנחם
23/06/2013 13:20
יפה אמרת
23/06/2013 15:01
nonna.bloger.co.il/
אדום זקן
24/06/2013 00:04
כאשר המיינסטרים הציוני רוצה להציץ בעולם לא מוכר, האופציות הן העולם החרדי (100 שערים, אוי אוי אוי, במקרה הטוב רומנטיקה דביקה) או הפלסטיני (מחבל או זונה או עץ זית)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: